הפעם באתי להכיר באמת!

עד כמה אנחנו מכירים את בני זוגנו לפני החתונה? עד כמה אנחנו בוחנים אם הם מתאימים לנו לכל החיים? אני בכל אופן לא ממש הכרתי את בעלי לשעבר. אולי זאת הסיבה שכיום אני גרושה. עכשיו כשלפניי פרק ב' - יש לי תובנות אחרות. הפעם הבחירה שלי תיעשה.... בהכרה מלאה!

מאת: מערכת פרק ב'   |   18:38 2010 / 02 / 03

עד כמה הכרנו לפני שהתחתנו

שאלתם פעם את עצמכם עד כמה באמת התעמקתם בבחירת בן או בת זוגכם לחיים? אצלי השאלה הזאת עלתה הרבה שנים אחרי שביצעתי את הבחירה. למען האמת, זה קרה אחרי שכבר בחרתי להתגרש. ואם לדייק - זה קרה כשהחלטתי שאני בשלה להכיר בן זוג חדש לחיים ולפתוח איתו פרק ב'. משיחות רבות שניהלתי עם חברותיי - הנשואות, הפרודות והגרושות - הגעתי למסקנה די ברורה. רובנו לא ממש חופרים ונוברים באישיותו של האדם איתו אנו מתכוננים לבלות את רוב חיינו. זה בולט בעיקר באותן הכרויות/התאהבויות מהירות, שמובילות תוך פחות משנה (ואצלי תוך פחות מ-8 חודשים) היישר אל החופה. אתם מכירים, מתאהבים - את בעיניים שלו, הוא בגוף שלך, את באסרטיביות שלו, הוא בשמחת החיים שלך - והופ לחתונה! אבל... האם באמת הכרתם לפני שהתחתנתם?

חשוב להכיר לעומק? חשוב!

תחשבו כמה אנחנו משקיעים בבחירת דירה - בודקים את האזור, את הקבלן, את כיווני האוויר, את השכנים, את גודל החדרים, ועוד ועוד... אם רק הייתי מתעמקת כך ברפי כשהכרנו לפני 10 שנים, אולי הייתי מכירה אותו כבר אז, עושה חושבים בצורה מפוכחת - ובוחרת אחרת. אבל מי עשה אז חשבונות? הייתי בת 24, מאוהבת ומסוחררת... לא שמתי לב שהוא איך לומר, קצת קמצן? לא שמתי לב שהוא פשוט שונא לצאת, וכמובן שלא הבחנתי במופנמות המוגזמת שלו. ככה זה כשמאוהבים - רואים רק את הדברים הטובים. לא שהייתי מוצאת מישהו מושלם, שלא תבינו. אבל הייתי מוצאת מישהו שיותר מתאים לי - לבחורה שאוהבת לבלות, משוגעת על שופינג ומוצפת חברים. אם רק הייתי מתעמקת יותר ברפי, שהוא בסך הכל אדם טוב לב ואבא מקסים - הייתי מבינה ש... תודה, אבל לא תודה. זה לא בשבילי.

לקראת פרק ב' - נעים להכיר...

אז התגרשתי. נשארנו אחלה חברים, רפי ואני. באמת. גם כשהודעתי לו שזהו זה מבחינתי זה לא קרה אחרי ריבים סוערים ומהפכות גדולות. פשוט הבנתי שאני חיה עם אדם שבעצם לא מתאים לי, שבעצם לא ממש הכרתי אותו כשבחרתי בו. את התובנה הזאת לקחתי עוד צעד קדימה - לקראת חיי החדשים. ידעתי שאת הגבר הבא של חיי אבחן מלפני ולפנים, אבדוק בציציות, אפשפש בכיסים, אסרוק מכל הכיוונים, אכין רשימה עם צד אחד של "יתרונות" וצד שני של "חסרונות", ורק אז אגיד לו: "כן, אני רוצה להתחתן איתך." עם הלקח החשוב והבוגר הזה "יצאתי לשוק" ונשבעתי שהפעם אהיה חכמה כשאני "בוחרת את הסחורה." התחלתי לצאת, הכרתי בחורים, ובכל פעם שלחצתי יד גברית ואמרתי : "נעים להכיר", התכוונתי לכך במלוא מובן המילים.

מסתכלת בקנקן, ובעיקר במה שיש בו...

אני חייבת להודות - יום אחרי הגירושין עוד לא חשבתי על פרק ב'. גם חודש אחרי עוד לא הייתי בכיוון. בהתחלה פשוט נהניתי לצאת, לבלות, לבדוק עד כמה אני עוד מושכת, לעשות קצת עיניים בפאב הזה ולהחזיק קצת ידיים בפאב אחר. הרשיתי לעצמי להשתכר מתחושת החופש והכיף - מגיע לי אחרי עשר שנים, לא? ועדיין הייתי מאוד מפוכחת - ידעתי שברגע שאחליט על כיוון רציני, אתנהג בהתאם. לפני כמה שבועות זה קרה. אחרי תקופת התהוללות לא קטנה, אחרי כשכבר הוכחתי לעצמי ש"אני שווה", ואחרי שמיציתי את שלל הבילויים - החלטתי שזהו זה, שהגיע הזמן להכיר מישהו רציני. נרשמתי לאתר הכרויות, התכתבתי, דיברתי, עשיתי סינונים ו...יצאתי לדייט עם גבר שנראה מקסים ונשמע נפלא. אבל הפעם באתי להכיר באמת! כבר בפגישה הראשונה הייתי ממוקדת והבטחתי לעצמי שלא להיסחף. אנחנו יוצאים כבר שבועיים והוא ממש מוצא חן בעיניי. ברור שאני לא עוצמת עיניים ולא סוגרת אוזניים - רואה הכל, שומעת הכל, בוחנת בלי בושה, עושה לי חשבונות בראש ובלב. הכיוון חיובי אך זוהי רק ההתחלה. דבר אחד בטוח - אם אבחר בקנקן הזה, אדע בדיוק מה יש בו.